אני סורגת

זמן קצר אחרי שאמא נפטרה, לגמרי במקרה ראיתי נעלולים מתוקים סרוגים באתר ETSY. שם מכרו אותם. ידעתי שאני בטח יכולה לסרוג כאלה ומאד רציתי לעשות משהו בשביל מאיה. פניתי למירי, שסוגרת מקסים לילדיה, והיא הכירה לי אתר סריגה מדהים שיש בו הכל RAVERLY. התאהבתי, ובשניה ניצתה מחדש האהבה שלי לסריגה, הרי למדתי לסרוג ולתפור עוד כשהייתי נערה צעירה. תמיד אהבתי מלאכת יד ותמיד היא הסיטה אותי מציור.

הפעם הייתי חייבת משהו להרגע בו ולהעלם לתוכו כשהראש גועש והלב כואב (ואני לא יכולה לרוץ בגלל נזקי ההריון).

מאז סרגתי כמה פריטים מקסימים למאיה'לה וגם שאל לעצמי..לחורף הבא והיד עוד נטויה (ויש הרבה חוטי סריגה בארון).



הקרדיגן לחג הפסח




סוודר אביבי וכובע מהמם




נעלולים מתוקים



הגדה מאויירת של מירי

תמיד קיוויתי לאייר הגדה של פסח.

יש בה פוטנציאל אדיר ליצור איורים מלאי יופי ומשמעות. למזלי, חברתי מירי, בעלת הבלוג My Child's Diary , החליטה לאתגר אותי ברגע אחרון וביקשה איור לכריכת האגדה שהיא כתבה וערכה. ככה יצא שכשמאיה ישנה איזה שעתיים רצופות (די נדיר), הצלחתי להתחיל ולסיים משהו שבעיניי הוא סקיצה טובה לאיור שער ההגדה.

מירי הייתה מאד מרוצה ועכשיו יש הגדה מלאה מעוצבת ומאויירת, ע"י אייל, בעלה המוכשר.

שוב ושוב אני לומדת שלפעמים סקיצה או שירבוט הם טובים יותר ממשהו מושקע ומוקפד. כדאי לזרום עם מה שיוצא תחת ידך ולסמוך על היד שיודעת להוציא דברים יפים.

חג פסח שמח

לזכרה של אמי

היום, לפני חודשיים, ב-6 לפברואר נפטרה אמי.

עברו חמישה חודשים מאז גילינו על הסרטן אצלה, כשבועיים אחרי הלידה של מאיה.

היא נלחמה בשקט ובהשלמה עם המחלה שהכניעה את האישה הכי חזקה שהכרתי.

אמא, אהובה שלי, תמיד התגאת בי על הכישרונות שלי, עשית המון כדי שאוכל ללמוד ציור. נתת מעצמך על מנת שנוכל להיות אנשים יצירתיים כמו שאבא ואת רציתם. תמכת בכל החלטה שעשיתי על מנת להצליח במקצוע שלי ובחיים שלי בכלל, תמיד היית שם בשבילי.

את חסרה לי. וזה לתמיד.

אני אמשיך ליצור ולהתפתח, לנסות דברים חדשים ולקפוץ לתוך הרפתקאות בלי לחשוב פעמיים כמו שלימדת אותי ואף יותר. כל הצלחותיי תמיד יהיו גם בזכותך.

אין גבורה במוות ואין תהילה בייסורים, הם פשוט חלק מהחיים.

כמה רישומים של אבא, כך הוא ראה אותך דרך עיני אהבתו אליך.

אני לא ציירתי אותך מעולם, אבל בכל ציור שלי יש אותך.

תהי נשמתך נחה בשלווה וצרורה בצרור החיים.

נ.ב. את הפוסט כתבתי למחרת ההלוויה, רק עכשיו יכולתי לפרסם אותו