היום, לפני חודשיים, ב-6 לפברואר נפטרה אמי.
עברו חמישה חודשים מאז גילינו על הסרטן אצלה, כשבועיים אחרי הלידה של מאיה.
היא נלחמה בשקט ובהשלמה עם המחלה שהכניעה את האישה הכי חזקה שהכרתי.
אמא, אהובה שלי, תמיד התגאת בי על הכישרונות שלי, עשית המון כדי שאוכל ללמוד ציור. נתת מעצמך על מנת שנוכל להיות אנשים יצירתיים כמו שאבא ואת רציתם. תמכת בכל החלטה שעשיתי על מנת להצליח במקצוע שלי ובחיים שלי בכלל, תמיד היית שם בשבילי.
את חסרה לי. וזה לתמיד.
אני אמשיך ליצור ולהתפתח, לנסות דברים חדשים ולקפוץ לתוך הרפתקאות בלי לחשוב פעמיים כמו שלימדת אותי ואף יותר. כל הצלחותיי תמיד יהיו גם בזכותך.
אין גבורה במוות ואין תהילה בייסורים, הם פשוט חלק מהחיים.
כמה רישומים של אבא, כך הוא ראה אותך דרך עיני אהבתו אליך.
אני לא ציירתי אותך מעולם, אבל בכל ציור שלי יש אותך.
תהי נשמתך נחה בשלווה וצרורה בצרור החיים.
נ.ב. את הפוסט כתבתי למחרת ההלוויה, רק עכשיו יכולתי לפרסם אותו
